“ותחזנה עיננו בשובך לציון ברחמים”

אנדרטה לזכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

דרך המדבריות של אדיס אבבה וגונדר

עזבו את ביתם נשאו נפשם בכפם ולא זכו להגשים את חלומם

לזכר כל אלו שנספו בכמיהה לירושלים תעלה תפילה לשמיים.

על היצירה

האנדרטה נוצרה כמקשה אחת, כרגע שקפא בזמן ומתאר את שרשת הדורות שהולכה מאתיופיה לארץ ישראל. האם הנושאת תינוק בקרבה אוחזת בידה האחת את מגן הדוד הוא הסמל לחזון הציוני, ובידה השניה מושכת אחיה בן קטן, הוא גם כן מושך אחריו ילד קט שמופיע בתוך שלהבת הכמיהה שאינו פוסקת- כחלל חסר בתוכה.

עין לציון צופיה – מילות ההמנון הלאומי נבחרו להנציח את הציפיה התמידית העומדת גם היא כרגע תמידי ורציף בתרבות העם היהודי החי בישראל ובעולם.

כל היצירה נוצרה בתוך אמבטיית חול עצומה בטכניקת יציקת חול על מנת לבטא את התקומה מתוך החול, את הקדושה של המעשה בתוך עולם של חולין.

הרגע הקפוא הזה הוא רגע שייזכר לדורות ובזכותו קמה בקרב החברה הישראל עדה מפוארת היא העדה האתיופית שבעוז וגבורה בחרה לעלות ארצה על אף קשיי המסע שגבה מחיר בנפשות רבות.

האנדרט מוצבת בטיילת המרשימה של העיר בית שמש ונתמכת על ידי הקהילה האתיופית החיה בה.