ציורי רצפה – פיסות של בית על האספלט

יש מקומות שעוברים בהם, ויש מקומות שמרגישים.
כשדימוי של שטיח מצויר מופיע על האספלט, משהו במרחב מתרכך.

שטיחים מצוירים במרחב הציבורי אינם חפץ – הם מחווה.
הם מביאים אל הרחוב צבע, דוגמה, קצב וזיכרון, ויוצרים תחושה של בית ברחוב: מקום שאפשר לעצור בו, להתעכב, להרגיש שייך, גם בלי להכיר.

הציור מחליף את החומר.
במקום טקסטיל רך – צבע, קו ועבודת יד.
כל שטיח הוא יצירה חד־פעמית, שנולדת מתוך המקום שבו היא מצוירת ומתכתבת עם הסביבה, האנשים והחיים שסביבה.

הרצפה, שבדרך כלל נועדה רק למעבר, הופכת למרחב של שהייה.
אנשים מאטים, משנים מסלול, נפגשים מעל הציור, יושבים לצידו או פשוט מתבוננים.
בלי קירות ובלי הוראות, נוצר גבול רך שמזמין קרבה.

אלו פיסות קטנות של אינטימיות בתוך המרחב הציבורי.
אמנות שנמצאת בדיוק במקום הכי יומיומי – מתחת לרגליים –
ומזכירה שגם על אספלט אפשר להרגיש לרגע בבית.